<h1>תניא רבתי סימן ס"ז</h1>
<h2>דף ג:</h2>
גרסינן בפרק קמא דכתובות. הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג לצורך סעודת החתן. ומת אביו של חתן. או אמה של כלה. מכניסים את המת לחדר. ואת החתן ואת הכלה לחופה. ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש רבינו שלמה ז"ל והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו. שאם יקברוהו חלה האבלות בסתימת הגולל. ושוב לא יכול לכנוס עד שיעברו ימי האבל. ופירש ויקברו את המת מיד. דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל. ולא אתיא אבילות וחיילא. ונוהג שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות. וכל אותן הימים דהיינו שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות. הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים. לפי שאסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום כדי שלא תתגנה על בעלה. ואע"פ שהם ימי אבלות לשאר בני אדם. וכל שכן שאין מונעין ממנה תכשיטין משלשים ואילך שהרי כבר עברו ימי האבל. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. כתב ר' צדקיה בר' אברהם הרופא ז"ל. מכאן נראה לי להוכיח דשבעת ימי המשתה עולין לו למנין שלשים ואע"פ שאינו נוהג בהן אבלות. מדקאמר ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכל שכן לאחר שלשים, ש"מ דמיום חופה מנינן שלשים. מורי הרב חביבי ז"ל פירש מדמדמי ליה לרגל. ש"מ דשבעת ימי המשתה עולים למנין שלשים. ודוקא שמת אביו של חתן או אמה של כלה שאין מי שיטרח בשבילם מעתה. אז התירו להכניס את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כן נוהג ז' ימי אבלות. אבל אם מתה אמו של חתן או אביה של כלה לא התירו להכניס את המת לחדר כו'. אע"פ שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג. אלא נוהג ז' ימי אבלות ואסור בנשואין עד שלשים יום.
